כמה פעמים יצא לכם לבקש מהילד/מתבגר לפנות את המדיח/לסדר את החדר שלו/להוריד זבל/לצאת לסיבוב עם הכלב…וכמעט בכל פעם נתקלתם בהתנגדות ?
"לא רוצה", "לא עכשיו", "לא בא לי" ועוד ועוד ועוד…..
הרי כולם מכירים את הוויכוחים עם הילדים, אפשר להשוות את זה למשיכת חבל ששני הצדדים מנסים למשוך כל אחד לצד שלו.
לא פעם ההתנגדות נובעת מהצורך לתשומת לב ויחס, מהצורך בשליטה והבעת עצמאות.
אבל מה קורה לנו כהורים ? אנחנו עומדים מתוסכלים, חסרי אונים ומנסים כל מיני דרכים שיגרמו לילד לשתף פעולה. אנחנו כועסים, נעלבים, מענישים, מרגישים שאין גבולות ואולי אפילו זלזול מצד הילד.
ילדים רוצים לעזור לנו ולהיות טובים עבורנו. אז איך זה יכול להיות שדווקא אלינו, שאנחנו כל כך אוהבים אותם, דואגים להם ורוצים בטובתם ההתנגדות כל כך גדולה ?
ילדים לא חושבים כמו שמבוגרים חושבים. המוח שלהם לא מפותח מספיק והרבה פעמים יש הבדלי ציפיות בין הילד להורים. האמת היא שילדינו לא עושים את זה בכוונה, מאחורי ההתנגדות קיים אינסטינקט לא מודע ולא נשלט שבכל פעם שמצפים מהם או דורשים מהם זה גורם להם להתנגד.
חשוב שנשים לב לטון שלנו, לבחירת הדרך והמילים הנכונות, לא לפנות בדרך של "חייב", אלא בדרך של הזמנה. לדוגמה במקום לבקש מהילד להוריד את הכלב עכשיו לשאול אותו: "צריך להוריד את הכלב גם עכשיו וגם בערב, מתי אתה מעדיף?"
ננסה להגיע לליבו של הילד – נקבל אותו כמו שהוא וניתן לו את ההרגשה שאנחנו אוהבים אותו גם אם הוא לא עושה את מה שאנחנו מבקשים ממנו. נשקף את הסיטואציה ונשאל מה הוא מציע לעשות. עצם זה שאנחנו שואלים אותו זה נותן לו הרגשה שרואים אותו, שמאפשרים לו לשלוט בעצמאות שלו, ונותנים לו להרגיש אהוב ומשמעותי.
מערכת היחסים היא הדבר החשוב ביותר. אל תתנו לשום דבר לחבל בה – תעבדו על מערכת היחסים !