כשהלב נשבר, האחריות מתחילה

השבועות האחרונים הותירו את כולנו עם מועקה כבדה. הסיפורים של אדווה, ולדימיר ומילנה ז"ל הם לא רק כותרות בעיתון הם זעקה של דור שלם שמתמודד עם זירה חברתית אכזרית מאי פעם.

כמאמנת רגשית ומנטלית לילדים ובני נוער, אני פוגשת בחדר האימון את הילדים האלו. אלו שמרגישים שקופים, אלו שסופגים עלבונות במסדרון ואלו שהטלפון שלהם הפך למקור של חרדה במקום של חיבור.

הכתבה האחרונה חשפה אמת כואבת שלעיתים קרובות מדי, הילדים מתריעים וההורים זועקים, אך הם נתקלים בחומה של אטימות מערכתית.

1. "הכל בסדר" המלכודת של השקט.
אחד הדברים המטלטלים ביותר בעדויות הוא הפער בין מה שהילד חווה לבין מה שהמערכת מדווחת. אמא של אדווה סיפרה על צרחות ולעג, בעוד שבבית הספר טענו שהכל תקין.

המסר שלי אליכם כהורים: האינטואיציה שלכם היא כלי העבודה הכי חשוב שלכם. אם הילד משתנה, אם הוא מסתגר, אם החיוך שלו דוהה אל תתנו לאף גורם חיצוני לשכנע אתכם שאתם מגזימים.

2. סימני האזהרה שחשוב להכיר (גם כשהם שותקים)
חרם הוא לא תמיד אלים ופיזי. לפעמים הוא שקט ומבודד. שימו לב לשינויים גופניים: כאבי בטן או ראש חוזרים (במיוחד בבוקר), שינוי בדפוסי שינה.

התנהגות מול מסכים: הילד נראה לחוץ או עצוב אחרי שימוש בטלפון? הוא מסתיר את המסך בבהלה?

נסיגה חברתית: ירידה ברצון להיפגש עם חברים או היעלמות של שמות שהיו מוזכרים בבית באופן קבוע.

3. איך בונים מרחב בטוח בתוך הבית?
כמאמנת, אני תמיד אומרת שאנחנו לא יכולים לשלוט על מה שקורה בכיתה, אבל אנחנו יכולים לשלוט על מה שקורה בתוך הבית.

תקשיבו בלי לשפוט. כשהילד מספר על קושי, אל תרוצו ישר לפתרונות או להאשמות ("למה לא החזרת להם?"). פשוט תהיו שם. תנו תוקף לכאב שלהם.

העבודה המנטלית שלי עם בני נוער מתמקדת בבניית ערך עצמי שלא תלוי ב"לייקים" או באישור של מלכת הכיתה. ילד שיודע שיש לו ערך בבית, יחזיק מעמד טוב יותר בסערות בחוץ.

4. שכפ"ץ רגשי, הכוח של חוסן מנטלי באימון

רבים שואלים אותי : "איך אימון מנטלי יכול לעזור לילד שחווה חרם? הרי הבעיה היא בילדים האחרים"

התשובה שלי היא פשוטה אך עמוקה, אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט ברוח, אבל אנחנו יכולים ללמד את הילד איך לכוון את המפרשים.

באימון הרגשי והמנטלי, אנחנו עובדים על שלושה עוגנים שמשנים את תמונת המצב עבור הילד

• הפרדת הזהות מהסיטואציה. ילד שחווה חרם מתחיל להאמין למילים הקשות שנאמרות עליו (מגעיל.ה מכוער.ת). באימון, אנחנו לומדים להפריד בין מה שאומרים עלי לבין מי שאני באמת. החרם הוא אירוע שקורה לי, הוא לא המהות שלי.
• ניהול רגשות בזמן אמת. אנחנו מתרגלים כלים לוויסות רגשי. איך לא להתפרק מול הצרחות בכיתה, איך לנשום כשמרגישים את המחנק בגרון, ואיך להגיב (או לא להגיב) בצורה שלא תיתן "דלק" לבריונים.
• מציאת נקודות כוח חלופיות. חרם מצמצם את עולמו של הילד. באימון אנחנו מרחיבים את המבט, מחזקים תחביבים, כישורים וקשרים מחוץ לבית הספר, כדי הילד יזכור שיש עולם שלם שבו הוא אהוב, מוערך ומוצלח.

חוסן מנטלי הוא לא היכולת לא להיפגע, אלא היכולת לדעת שיש לי את הכלים לקום, לדבר ולבקש עזרה גם כשכואב.

5. אל תהיו נחמדים מול המערכת, תהיו נוכחים. הסיפור של אלבינה (דודתו של ולדימיר ז"ל) שובר לב  הפניות לבית הספר נענו בביטול.
אם אתם חושדים שקיימת פגיעה בילד שלכם תעדו הכל: צילומי מסך, תאריכי אירועים, שמות מעורבים.

דרשו פגישה דחופה, אל תסתפקו בהודעת וואטסאפ למורה.

ערבו גורמים חיצוניים. אם בית הספר לא נותן מענה, אל תהססו לפנות לפיקוח או לייעוץ מקצועי חיצוני.

אף ילד הוא לא אוויר המשפט "אף ילד לא הגיע ללוויה" הוא תעודת עניות לחברה שלנו. האחריות שלנו היא לא רק על הילד הפרטי שלנו, אלא גם על היכולת שלנו לראות את הילד האחר שיושב לבד.

אני כאן כדי ללוות את הילדים שלכם, לתת להם כלים לעמוד מול הבריונות, ולתת לכם את הכוח להיות הקול שהם כל כך זקוקים לו עכשיו.

אני יודעת כמה זה מפחיד לראות את הילד שלכם דועך. אם אתם מרגישים שמשהו עובר עליו ואתם לא בטוחים איך לגשת לזה, או אם אתם רוצים לצייד אותו בכלים מנטליים שיגנו עליו בסערה, אל תישארו עם זה לבד.

האם גם אתם הרגשתם פעם שהמערכת לא רואה את הילד שלכם?

אני כאן בשבילם ובשבילכם.