גיל ההתבגרות זו תקופת מעבר מילדות לבגרות. זה הגיל שהם בונים את הזהות שלהם ומרגישים שהכל אפשרי.

בגיל ההתבגרות הילדים שומרים על מרחק מאתנו, כדי לשמור על החיים הפרטיים שלהם בלי שנתערב. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שיש דברים שהילדים לא יגידו לנו והם ישקרו כי זה חלק ממרד הנעורים וגם כדי להימנע מעונש, מחשש לאכזב או להדאיג אותנו. 

בעיניים שלהם הם משקרים כדי להשיג דברים שאחרת הם לא היו משיגים. כמו למשל ללכת לחבר/ה שאנחנו לא "מרשים". לשתות עם החבר'ה ? מה שנראה כפתרון בעיה בטווח הקצר, אבל מהווה בעיה בטווח הארוך.

השקר הוא בעצם "כלי" ומגיע מהמקום שלהם בעולם ולא ממקום רע. הדרך ללמידה היא דרך החוויות שלהם.

הבעיה עם השקרים זה שכשאנחנו משקרים, אנחנו פוגעים באנשים שאנחנו אוהבים. החיים הופכים למסובכים יותר והילדים חיים בפחד שאולי יתפסו בשקר וזה מגביר את הפחדים ואת המתח.

צריך להתייחס בכובד ראש לשקרים כי זה פוגע באיכות היחסים , בתקשורת ובמידת האמון הקיימת ביננו לבין המתבגרים. 

השתדלו לא לשפוט אותו. הסבירו לו את המחיר היקר שההתנהגות עלולה לגבות . תארו לו את התחושה הרגשית שלכם שהוא שיקר. ושאם הוא ימשיך לשקר, הוא יאלץ להתאמץ מאוד כדי שיוכל להחזיר את האמון שנפגע.

אנחנו חשובים להם, והם עדין זקוקים לנוכחות שלנו אבל הם נורא מפחדים לאכזב אותנו, שנכעס, נעניש, ואולי נגיד גם מילים מכאיבות כמו "למילה שלך אין ערך" "אנחנו לא מאמינים לשום מילה שיוצאת לכם מהפה". 

הם הולכים לאיבוד, כשהילד משקר אל תענישו. כי כשאנחנו מענישים אנחנו לא מלמדים אותו להפסיק לשקר אלה משיגים את הפעולה ההפוכה. ו"עוזרים" לו לשקר יותר טוב כדי שלא ייתפס בעתיד.

אין דבר יותר מקרב מפגיעות. אין דבר יותר בונה אמון מהורה שלא מוותר על האמון גם כשהמתבגר לכאורה עשה את כל השגיאות. אין דבר יותר מחבר מחמלה, הקשבה וסליחה. זו ההזדמנות הכי נפלאה להחזיר הביתה את הילד שהלך לאיבוד ולא להבריח אותו אל תוך המקומות הכי מבלבלים שמחכים שם בחוץ.

זו הזדמנות דווקא להראות להם את הדרך הביתה. להראות להם שאנחנו סומכים על המילה שלהם – וכנראה שאם הם שיקרו היה פה משהו שהיה להם נורא חשוב ואולי שווה לדבר על זה. אולי אפילו "ננצל" את המקום שבו הם יודעים ומצפים לחטוף מאתנו כדי לעשות משהו אמיץ והפוך ממה שאנחנו רגילים. כי גם אם לא נסכים איתם על הכל, לפחות נוכל לאפשר לשיחה להתקיים, להקשיב להם באמת, להראות גם את הצד הפגיע שלנו  ולספר להם ממה אנחנו באמת דואגים או מה מפחיד אותנו שיקרה להם. 

תפיסת העולם שלהם שונה. יחד עם זאת ברוב המקרים הם מפעילים שיקול דעת ובזמן שהם מרגישים בסכנה, הם יודעים לפנות אלינו. 

לסיכום : השקיעו בקשר , שמשו מודל לחיקוי, דברו על הערכים שלכם, שימו לב לתגובות שלכם, הימנעו ביקורת ושיפוטיות – גם אתם הייתם בגיל הזה. אל תצעקו –המטרה היא למגר את התופעה, להתקרב וליצור יחסים קרובים ופתוחים. אל תתייגו – הפרידו את המעשה מהעושה.